ימי המתנה: מבט מעודד על החוסן הישראלי

ישראל ממתינה לתגובה. ההשתהות של איראן וחזבאללה עם נקמתם מכוונת, ומטרתה למרוט את עצביהם של האזרחים בישראל. דפוס ההתנהלות הציני הזה הוא חלק מהתכנית להתיש את החברה הישראלית, ולפגוע בכלכלתה ובלגיטימציה שלה, במלחמה אינסופית, עד שתקרוס. זוהי שעת מבחן לרוח של החברה והחוסן הלאומי, וישראלים כבר מפנימים מבינים שיהיו מבחנים קשים אף יותר בהמשך הדרך. מול איומים כאלה, בחינה מחדש של תפיסת הביטחון הלאומי ותחקור של כשלונות ה-7 באוקטובר הוא צורך השעה.

של מי החוסן חזק יותר?

אבל האם המצב הוא כה גרוע בהשוואה לאויבנו? בלבנון מתרחשת בריחה המונית של תושבים מרובע הדאחייה, המעוז של חזבאללה. אפילו עיתון אלאח'באר המזוהה עם הארגון השיעי, פרסם שלשום כתבה על הנטישה ההמונית של תושבי הרובע למקומות שנחשבים בטוחים יותר. תמונות משדה התעופה בביירות מלמדות על פאניקה של ממש בקרב אזרחים שמנסים לצאת מלבנון בכל מחיר. התמונות האלה מגיעות על רקע זרם הולך וגובר של סרטונים מעזה של תושבים שתוקפים את החמאס ומאשימים אותו בסבל של האוכלוסייה ו'בסחר של דם' האזרחים הפלסטינים. באחד הסרטונים בטלגרם קורא בבכי אחד העזתים "הצילו אותנו מחמאס, לפני שאתם מצילים אותנו מהיהודים.."

רבים חושבים בישראל שיש לנו חיסרון מובנה של 'חוסן' בהשוואה לאויבנו בגלל הפונדמנטליזם האסלאמי שלכאורה מעניק לאויבנו אמונה מיתית בצדקת הדרך ונכונות גדולה יותר להקרבה. נדמה לנו שזהו סוג של חוסן שחברות מערביות בימינו כבר אינן מסוגלת לפתח. על רקע הקיטוב בישראל, אויבנו נוטים להבליט את האתוס האסלאמי-פלסטיני של התנגדות עיקשת ועמידה איתנה (הצומוד).

מה שמתגלה ביתר שאת בתקופה האחרונה הוא שאתוס הצומוד לא נשען על המעשה הוולונטרי, אלא על מנגנוני כפייה. כאן המקום להזכיר שני דברים: ראשית, כפייה אינה חוסן. מה שנתפס אצלנו כחוסן אסלאמי ועמידה איתנה, הוא למעשה עדות להיעדר אומץ אזרחי או לחוסר יכולת להתנגד למשטר חמאס בעזה, להשתלטות חזבאללה על המרחב הציבורי בלבנון או לדיכוי של משטר האייתולות באיראן. שנית, גם שנאה אינה חוסן. השנאה לישראל מושרשת במזרח התיכון, אבל 'החוסן האסלאמי' הוא יצירה של מנגנוני כח פוליטיים, כלומר של מבנה ולא של רוח.

כפי שכתבנו בעבר (ראו "מירוץ החוסן הלאומי הישראלי-פלסטיני"), השוואה עשויה לגלות שלישראל יש דווקא מספר יתרונות מבניים שהופכים אותה פוטנציאלית לחזקה יותר. כך למשל, אפילו לאחר 'שנת הקיטוב הגדולה,' ישראל לא הגיעה לתהומות הפילוג של הפוליטיקה הפלסטינית או זו הלבנונית, וגם לא לרמות האלימות שם. התודעה הלאומית בחברה הישראלית מפותחת הרבה יותר מזו הפלסטינית וזו הלבנונית, הנשענות על נאמנויות שבטיות וחמולתיות. 

המסקנה האופרטיבית: פירוק מנגנוני הכפייה ואתגור הריבונות של אויבינו

המפתח לניצחון מול אויבנו נעוץ בפגיעה קשה ובאתגור מתמיד של המרחב הריבוני-שלטוני, תהליכי ההתעצמות ומנגנוני הכפייה של אויבנו. כך למשל, אפילו אם חמאס עודנו זוכה לפופולריות בקרב הפלסטינים, מיטוט היכולות השלטוניות שלו גם בתחום האזרחי וההומניטרי משמעותו פירוק מנגנון מרכזי שמנציח את אתוס המאבק הפלסטיני (ראה את נייר המדיניות בנושא האתגר ההומניטרי בעזה). ולכן, חשובים גם חיזוק הפלגים בלבנון שמתנגדים לחזבאללה והעצמת גורמים וקבוצות באיראן שעוינים את המשטר בטהרן.

ישראל צריכה לנצל שתי חולשות מרכזיות שמאפיינות את כל הישויות בציר המוקאוומה, מדינות, צבאות טרור ומיליציות כאחד: הראשונה, כלכלית. 'כלכלות ההתנגדות' בנויות כך שהן הורסות את כלכלות המדינות. באיראן (משמרות המהפיכה), בתימן, בלבנון או בעזה, ישויות 'ההתנגדות' מניעות כלכלה מקבילה לזו של המדינה, שמה שמניע אותה הוא שאיפה למיקסום הרווח הכלכלי לגופי ההתנגדות, על חשבון המדינה והאזרחים. בשונה מהעיקרון של הכלכלן אדם סמית', כלכלת ההתנגדות דוגלת ביד מעלימה.

השנייה, חברתית. אין 'מוקאוומה' ללא דיכוי ותסיסה חברתית. סדר היום הריאקציונרי והכופה של ישויות ההתנגדות מקים להם אויבים פנימיים רבים ושוחק לאורך זמן את הפופולריות שלהם אפילו בקרב קהל תומכיהם הטבעי אם זה בלבנון, בעזה או באיראן.

ולכן גישה ישראלית ששואפת לאתגר את המרחב הריבוני של ישויות ההתנגדות על בסיס ניסיון למנף את התסיסה החברתית לנוכח הדיכוי ומצב הכלכלה, היא המפתח להתמודד עם איראן ושלוחיה. החברה הישראלית יכולה לנצח בתחרות החוסן. 

בפוסט הבא, נדון גם במה שישראל יכולה לעשות כדי לחזק את החוסן שלה עצמה.