השבוע עברו בכנסת שתי הצעות חוק הנוגעות לאונר"א. האחת, אוסרת על פעילות אונר"א בשטחי ישראל הריבונית שמשמעותה הפסקת פעילות אונר"א במזרח ירושלים, והשנייה קובעת כי הרשויות בישראל ינתקו כל מגע עם אונר"א, אשר ממנה גם ישללו הטבות שונות.
כצפוי, החקיקה גררה ביקורת בין-לאומית רבה. מזכ"ל האו"ם גינה בחריפות וטען ש"אין אלטרנטיבה לאונר"א." שר החוץ הבריטי הגדיר את החקיקה "טעות." אירלנד, נורווגיה, סלובניה, וספרד פירסמו גם הם גינוי חריף. אפילו דובר משרד החוץ של ארה"ב אמר כי לחקיקה יכולות להיות השלכות מבחינת החוק האמריקאי, זאת לאחר שבמכתב אוסטין ובלינקן, הופיע איום של אמברגו נשק לנוכח המשבר ההומניטרי בעזה, ובין השאר הופיעה שם דרישה מפורשת לעצור את החקיקה.
האם זה מה שישראל הייתה צריכה עכשיו לנוכח מעמדה הבין-לאומי, הביקורת על המצב ההומניטרי בעזה ולנוכח התלות של ישראל בארה"ב? התשובה הקצרה היא כן, אבל נדרשים צעדים משלימים.
מה רוצים מאונר"א?
השליטה של חמאס באונר"א היא עמוקה. עובדי אונר"א היו מעורבים בטבח ה-7 באוקטובר וחלקם אף החזיקו חטופים בביתם. מתחת לכל מתקן של אונר"א נמצאו פירי מנהרות ומחסני נשק. מדינות רבות הפסיקו את המימון לארגון לתקופה מסויימת לאחר חשיפת הדברים. אונר"א פטרה את חמאס מהענקת שירותים רבים לתושבי עזה ואיפשרה לו לממש את האידיאולוגיה הרצחנית שלו להכין את מתקפת ה-7 באוקטובר. צריך לזכור שבמערכת החינוך של אונר"א יש הסתה אנטי-ישראלית ואנטישמית קשה.
בתמונה הרחבה יותר, אונר"א הוא מנגנון מרכזי שמנציח את בעיית הפליטים בשל ההגדרה הייחודית רק לה שקובעת שמעמד הפליטות עובר בירושה. ההגדרה המעוותת הזו גוזרת שגם פליטים שקיבלו אזרחות במקום מושבם, נכללים עדיין במניין הפליטים הפלסטינים לפי הסוכנות.
הביקורת על ישראל והסוגייה ההומניטרית
הביקורת המרכזית על ישראל קשורה להשלכות החקיקה על המצב ההומניטרי בעזה. ואולם, המשמעות של החקיקה היא הרבה יותר סמלית ממעשית, משום שהחוק מאפשר לישראל להתנהל מול אונר"א מחוץ לשטחה הריבוני, כלומר ... באיו"ש ובעזה. ישראל כבר תקופה עובדת עם שורה של ארגונים אחרים. ולכן, החקיקה לא צפויה לשנות את המצב ההומניטרי בעזה.
ועדיין, המהלך הישראלי עלול לחזק את עלילת הג'נוסייד ללא קשר לעובדות בזמן שהתמונות היוצאות מעזה ממשיכות לתרום לבידודה של ישראל. למשבר ההומניטרי בעזה יש זיקה ישירה למחאות נגד ישראל ולעלייה באנטישמיות במערב.
ישראל יצאה למלחמה מבלי לבחון את המשמעות של קידום מטרותיה המוגדרות על האוכלוסייה הפלסטינית, והיא תפסה את האתגר מול חמאס כאתגר צבאי גרידא. במסמך קודם טענו שהגישה הישראלית היא למעשה תנועה לא מתוכננת בין הסתייגות מההכנסה של סיוע הומניטרי לאוייב בזמן מלחמה, מצד אחד, לחשש מההשלכות של 'האג' אם לא תעשה כן. את הואקום ההומניטרי מנצל חמאס. למעשה השליטה במרחב ההומניטרי ובחלוקת הסיוע הפכה לסממן הגלוי הכמעט יחיד של ריבונותו. ולכן, תנאי סף להקרסת חמאס כגורם אזרחי במרחב, היא דחיקתו מהמרחב ההומניטרי.
היה נדמה שבממשלה מבינים את זה. נתניהו אמר לפני מספר שבועות "עד עכשיו מוקד המאמץ היה צבאי. עכשיו מוקד המאמץ יהיה שלילת היכולות השלטוניות. יהיה שינוי בסיוע ההומניטרי." עם זאת, המסקנות שגזרה הממשלה הביאו לאימוץ לא פורמלי של תוכנית האלופים שהוביל גיורא איילנד. התכנית חותרת להכרעת חמאס באמצעות פינוי כלל האוכלוסיה מצפון הרצועה והטלת מצור צבאי מלא על איזור זה. אף כי נראה שהמתווה עומד בכללי המשפט הבין-לאומי, התוכנית חיזקה בפועל את התפיסה שישראל מנסה לייצר במכוון משבר הומניטרי ומונעת מנקמה (לא עזרו התבטאויות מוקדמות של איילנד בדבר הצורך להרעיב אוכלוסייה אזרחית). ישראל שינתה את מדיניותה באחת והתירה הכנסה מחדש של סיוע הומניטרי לצפון הרצועה לנוכח האולטימטום במכתב אוסטין- בלינקן, משום שהעדיפה תיאום מלא מול האמריקאים לפני התקיפה באיראן.
וכך, ישראל חזרה לנקודת המוצא: יותר משנה לאחר המלחמה לישראל אי עדיין מדיניות ברורה כלפי האתגר ההומניטרי. לאחר מספר ניסיונות כושלים ידועים מראש לעבוד עם גורמים פלסטיניים מקומיים שהם לא חמאס, לא הרשות הפלסטינית ולא אונר"א, ישראל עדיין פסיבית ומגיבה לאירועים. וכך, ישראל לא זוכה בהכרה בין-לאומית גם על פעולות שהיא כן מובילה להקלת המצב ההומניטרי.
נדרשת רגל מסיימת
כדי להפוך את החקיקה נגד אונר"א למהלך אמיתי משנה מציאות, כאלה שיכולים לשנות מן היסוד את המציאות הישראלית-פלסטינית, נדרשים שני מהלכים מורכבים משלימים:
מהלך דיפלומטי-מדיני לפירוק אונר"א
נדרש קמפיין מדיני ששואף למנף את החקיקה הנוכחית למהלך שבסופו אונר"א תפורק. מהלך לפירוק אונר"א הוא מהלך מדיני-דיפלומטי מורכב שסיכויי הצלחתו מוטלים בספק, אולם לנוכח חשיבותו ומשמעויותיו, הוא צריך להפוך ליעד מרכזי משרד החוץ. לישראל אין הרבה מה להפסיד בקמפיין כזה, אולם יש לה הרבה מה להרוויח.
פירוק אונר"א לא באמת יתאפשר בצורה פורמלית דרך האו"ם. אבל ייתכן פירוק מעשי באמצעות עצירת התרומות ומחנק כלכלי של הארגון. עם פירוק אונר"א, תעלם מהעולם גם ההגדרה הייחודית של הפליטות הפלסטינית בעזה ובכל המקומות בהם פועל הארגון במזרח התיכון. עדכון רשימות הפליטים אשר שוהים במחנות לכשעצמו יצמצם את מספרם דרמטית.
באופן מעשי המשמעות היא הורדת סוגיית הפליטים מעל סדר היום הישראלי-פלסטיני. מלחמה שתסתיים בפועל ללא זכות השיבה תהווה תבוסה לחמאס. כדי להגדיל את הסיכויים להצלחת המהלך ישראל לנהל קמפיין דיפלומטי שיטתי מול המדינות התורמות, ליצור קואליצייה בין-לאומית לטובת העניין וליצור שיתוף פעולה איזורי שעשוי ליצור מנגנונים חלופיים. הדבר המשמעותי ביותר שישראל יכולה לעשות כדי לקדם את היעד האסטרטגי הזה הוא לשלם במטבע מדיני שקשור לדיונים על היום שאחרי.
הנחת תשתית מדינית-אזרחית-הומניטרית
ישראל חייבת להיכנס מתחת לאלונקה של המצב ההומניטרי בעזה, קודם כל כמהלך מוסרי, אבל גם כרכיב משלים למהלך החקיקה נגד אונר"א. רק ישראל היא זו שיכולה לתת מענה מיידי ואפקטיבי לצרכים ההומניטריים הדחופים בעזה. במסמך הקודם פרטנו בנוגע למספר צעדים אותם יכולה לקדם ישראל ובהם יצירת מסדרונות הומניטריים בטוחים, הקמת מתחמי אחסון בתחומה שיאפשרו הכנסת מזון טרי לעזה, אבטחת נקודות חלוקה באזורים הומניטריים, אספקת מים וחשמל לאזורים מוגדרים ותמיכה בהקמת בתי חולים שדה על ידי גורמים שלישיים. ישראל יכולה כבר בזמן המלחמה ליזום שיקום של חלקים ברצועה שהם 'נקיים' מחמאס, דבר שיערער את מעמדו של החמאס ואת התמיכה בו.
לאורך זמן, ישראל לא תוכל להתחמק לאורך זמן מבחירה בין אחת משלוש אפשרויות: הקמה מחדש בעזה של המנהל האזרחי, עבודה עם ישות פלסטינית, או מיקור חוץ לצדדים שלישיים. הבחירה בין שלוש החלופות האלה קשורות לתמונת המצב העתידית שישראל רוצה לראות בעזה. ואולם, ישראל לא הכריזה עד כה על יעד מדיני למלחמה שהיה מאפשר לגזור ממנו את מבנה התשתית ההומניטרית, ובזמן הזה נכשלו ניסיונות טקטיים צפויים מראש לעקוף את הרשות הפלסטינית באמצעות פנייה לאנשי עסקים ולחמולות שינהלו את מערך הסיוע האזרחי.
הגדרת יעד מדיני תשפיע על היכולת של ישראל לקדם את פירוק אונר"א, וכך לשנות לנצח את הדינמיקה של הסכסוך.
בעבר כתבנו שהניתוח שלנו הוביל אותנו למסקנה שכל סדר יום ישראלי צריך להתבסס על שלושה עקרונות: התנגדות למדינה פלסטינית ריבונית מלאה (full-fledged state), התעקשות על שליטה ביטחונית ברצועת עזה, והעברת השליטה האזרחית שם ליישות פלסטינית. לאור זאת, אנחנו סבורים שעל ישראל לקדם סדר יום שתכליתו רשות פלסטינית מחודשת כפיתרון של קבע (קראו עוד כאן)
Comentários