הניצחון הטקטי על איראן וההסתבכות האסטרטגית

איראן ביצעה אתמול מהלך שבימים רגילים, כלומר בימים שבהם ישראל לא מסובכת באתגר רב-זירתי, היה נחשב קאזוס בלי (עילה למלחמה).

החדשות הטובות הן שהלילה מבחינה צבאית-טקטית איראן נכשלה כישלון חרוץ לאחר הפעלה ראשונה 'על מלא' של הברית האזורית שנוצרה לאחר הסכמי אברהם. במסגרת הברית הזו חוברו מערכי המכ"ם של ישראל וארה"ב עם אלה של מדינות האיזור, התקיימו אימונים משותפים ואפילו נמכרה טכנולוגיה ישראלית של הגנה אווירית. הברית הזו איפשרה גילוי מוקדם ויירוט בשיעור מדהים של 99% של 300 הכטב"מים והטילים שנורו מאיראן לישראל.

אבל המתקפה על ישראל אתמול לא הייתה אירוע נקודתי ובודד, אלא היא מסמלת עידן חדש במזרח התיכון ואפילו בעולם. זאת הייתה יריית הפתיחה במלחמת התשה ישירה, שתהיה ממושכת ותדע עליות וירידות בין איראן וישראל. בראייה ארוכת טווח, איראן מאתגרת לא רק את ישראל, אלא את הסדר העולמי בראשות ארה"ב, והיא עושה את זה, לתפיסתה, מתוך עמדה של עוצמה כשיש לה תודעה היסטורית של מעצמה וכשהיא חמושה בתמיכה דיפלומטית של סין ורוסיה, ובמערך הפרוקסי שלה. כמו במקרה של חמאס לפני ה-7 באוקטובר, כנראה שמה שדירבן את איראן להגיב הוא החולשה האסטרטגית של ישראל לנוכח המתיחות עם ארה"ב והקיטוב החברתי שצף ועולה. 

ארצות הברית 

השבוע התחיל בידיעה שיו"ר בית הנבחרים לשעבר ננסי פלוסי חתמה על מכתב המורה על הפסקת אספקת הנשק לישראל, והסתיים בגיבוי אמריקאי חד-משמעי של הממשל לישראל.

אבל התמיכה האמריקאית תבוא עם מחיר. אם ישראל לא תרצה לאבד במהירות את התמיכה הבין-לאומית כפי שקרה אחרי ה-7 באוקטובר, היא תהיה חייבת להיות מתואמת בצורה הדוקה עם האמריקאים. ישראל תאבד בסבירות רבה את חופש הפעולה המוחלט שלה נגד איראן. האינטרס העליון של האמריקאים, בעיני הממשל, הוא להחזיר את היציבות והשקט, וצפוי לחץ גדול על ישראל לא להגיב (לדעתנו, בעמדתו זו הממשל פועל בניגוד לאינטרסים האמריקאים ארוכי הטווח). ולכן אם תהיה תגובה ישראלית, חייבת להיות לה תכלית אסטרטגית ברורה, אחרת, אין בה טעם.

תיחזוק הברית האיזורית והבין-לאומית נגד איראן לאורך זמן היא משימה סבוכה, והיא תדרוש מישראל כישורים מדיניים ודיפלומטיים מורכבים מהסוג שעוד לא ראינו במהלך המלחמה.

הזירה הפלסטינית

הרמדאן עבר כשסינוואר מאוכזב מכך שלא הצליח לסחוף את העולם הערבי ואת הפלסטינים ביהודה ושומרון. אולם הנה הסתיים לו הרמדאן, וסינוואר מקבל את המערכה הרב-זירתית שהוא כל כך רצה בעקבות התקיפה האיראנית ורצח הנער בנימין אחימאיר ז"ל. המשמעות היא ככל הנראה שבטווח הזמן הקרוב לא תהיה עסקת חטופים, וקיים גם סימן שאלה גדול לגבי הכניסה של צה"ל לרפיח.

את המחיר של התמיכה האמריקאית מול איראן האמריקאים ירצו לגבות בזירה הפלסטינית. "בעלי המניות" של הרשות הפלסטינית שהאמריקאים דוחפים ליום שאחרי, ודאי מחייכים היום. למרות ההסתייגות הישראלית, ישראל חייבת לגבש תכנית מגירה שמגדירה את הפרמטרים של רשות פלסטינית מחודשת שאיתה היא כן תוכל לעבוד. אנחנו כבר פירטנו את הפרמטרים הנכונים בעינינו (חיזוק סממני הריבונות שאינם מאיימים על ישראל והחלשת אלו שכן) כאן.

הדילמה האסטרטגית

יש לזכור שיכול להיות שאנחנו חווים את ההתנגשות הישירה האחרונה בין ישראל לאיראן שבה איראן עדיין לא מדינת סף גרעינית. ישראל חייבת את הגיבוי הבין-לאומי והאיזורי למאבק ארוך טווח ומתיש עם איראן, ולכן היא מתקרבת להכרעה אסטרטגית. באיזו זירה ישראל מוכנה לקחת סיכון: מול איראן או בזירה הפלסטינית? (ראו כאן על המלכוד של ישראל בין הזירה הפלסטינית לזירה האיראנית.)