מסמך אסטרטגיה
לאחרונה חמאס הוציא כרוז שבו הוא מודיע שיוציא להורג כל גורם שיחלק סיוע הומניטרי ברצועת עזה ללא רשותו, ושר הביטחון נאלץ להצטדק שההכנות לחיבור רשת החשמל העזתית לישראל נועדו רק לשם הפעלת מתקן להתפלת מים. שני אירועים אלה מחדדים את האתגר ההומניטרי של ישראל בעזה, שיש לו השפעה רבה על גורל המלחמה. ואולם מדיניות ישראל בנוגע לנושא זה, מאופיינת בחשיבה טקטית, תגובתית, פסיבית, לא קוהרנטית וקצרת טווח. מסמך זה עוסק במלכודת ההומניטרית שטמן חמאס לישראל, בעמדת הקהילה הבין-לאומית ובדה לגיטימציה לישראל שהוא מייצר, בניתוח הגישה הישראלית, והוא גם מציע המלצות וכיווני חשיבה ופעולה.
תקציר
החמאס מציב את המשבר ההומניטרי בעזה כיעד של המערכה שהוא פתח בה במטרה ליצור לחץ על ישראל והקהילה הבין-לאומית. פתרון הקסם לבעיה הזו יכול היה להיות פתיחה זמנית של הגבול עם מצרים לעקורים הפלסטינים. ואולם הקהילה הבין-לאומית אינה דורשת זאת ממצרים, ומפנה אצבע מאשימה כלפי ישראל ומטילה עליה, ולא על חמאס, את האחריות לפתרון המשבר ההומניטרי. מציאות זו מציבה בפני ישראל אתגר מורכב: ניהול המלחמה שנכפתה עליה נגד ארגון טרור המתבצר בקרב אוכלוסייה אזרחית, תוך מתן מענה הולם לצרכים ההומניטריים הדחופים של אותה אוכלוסייה.
התמונות היוצאות מעזה תורמות לבידוד של ישראל, ומשמשות כקרקע פורייה להאשמות חמורות נגדה כולל טענות שווא בדבר ג'נוסייד. יתירה מכך, ישראל נמצאת במלחמה ארוכה שעשויה להיות רק בתחילתה, וככזו, היא זקוקה לאשראי מדיני בין-לאומי כמו אוויר לנשימה. כל מלחמה יוצרת אתגרים הומניטריים, וישראל צפויה להיות מושא לביקורת בכל תרחיש, ועדיין, לגישה הישראלית יכולה להיות השפעה גדולה על מרחב התמרון שלה ומיצובה הבין-לאומי.
ישראל יצאה למלחמה ללא תפיסה מסודרת בנוגע למשמעות ולהשלכות של קידום מטרותיה המוגדרות על האוכלוסייה הפלסטינית, והיא תופסת את האתגר מול חמאס כאתגר צבאי גרידא. ולכן צה"ל פועל ללא הנחיות ברורות מהדרג המדיני ואין לו תכנית בנוגע להיבטים האזרחיים של השליטה בשטח, ובכלל זה הסיוע ההומניטרי. הגישה הישראלית בפועל היא תוצאה של תנועה בין הסתייגות מההכנסה של סיוע הומניטרי לאוייב בזמן מלחמה, לבין חשש מההשלכות המשפטיות והמדיניות אם ישראל לא תעשה כן.
החשיבה הטקטית וקצרת הטווח של ישראל מביאה לכך שתשעה חודשים לתוך המלחמה, ישראל מוצאת את עצמה פסיבית ומגיבה לאירועים, מסייעת לגורמים בין-לאומיים מרחוק, מתאמת ביניהם, אך כמעט ולא מסייעת לוגיסטית. ישראל פועלת למוטט את שלטון החמאס צבאית, אך לא מציגה חלופה או סדר יום מדיני, ובה בעת, היא אינה מנהלת את המרחב ההומניטרי. ניסיון לעבוד עם גורמים פלסטיניים מקומיים שהם לא חמאס ולא הרשות הפלסטינית, נכשל כישלון חרוץ.
כשישראל פועלת ללא תכלית מדינית ברורה, נוצר ואקום במרחב ההומניטרי, אותו מנצל החמאס. השליטה של חמאס במרחב ההומניטרי ובחלוקת הסיוע היא הסממן הגלוי הכמעט יחיד של ריבונותו והיא משמרת את שלטונו. ולכן, תנאי סף להקרסת חמאס כגורם אזרחי במרחב, היא דחיקתו מהמרחב ההומניטרי. לקיחת אחריות ישראלית גדולה יותר על המרחב ההומניטרי עשויה לשנות את התפיסה של ראשי חמאס שהזמן משחק לטובתם. אם ישראל לא תעשה כן, חמאס ימשיך לשלוט בשטח ואף צפוי להתחזק בעקבות פרוייקט שיקום הרצועה כפי שעשה בעבר.
זהו אינטרס ישראלי מובהק למנוע אסון הומניטרי ורעב בעזה, וזהו גם ציווי מוסרי. האתגר של ישראל הוא לא להסביר את המצב, אלא לשנות את המצב. נטילת אחריות (במובן של Ownership) על האתגר ההומניטרי בעזה הייתה יכולה להוות מנוף אסטרטגי להשגת מטרות המלחמה בדמות סילוק חמאס מהמרחב האזרחי ויצירת קואליציית שינוי בין-לאומית להחלפת שלטון חמאס.
בתנאי המשחק הנוכחיים, רק ישראל היא זו שיכולה להביא להקלה הומניטרית מיידית באמצעות יצירת מסדרונות הומניטריים בטוחים, הקמת מתחמי אחסון בתחומה שיאפשרו הכנסת מזון טרי לעזה, אבטחת נקודות חלוקה באזורים הומניטריים, אספקת מים וחשמל לאזורים מוגדרים ותמיכה בהקמת בתי חולים שדה על ידי גורמים שלישיים. ישראל יכולה כבר בזמן המלחמה ליזום שיקום של חלקים ברצועה שהם 'נקיים' מחמאס, דבר שיערער את מעמדו של החמאס ואת התמיכה בו. בטווח הבינוני והארוך, ישראל תצטרך להכריע בין הקמה מחדש בעזה של המנהל האזרחי לבין עבודה עם גורמים הקשורים לרשות הפלסטינית.
אודות ותודות
במהלך הכתיבה נעזרנו בחמישה מומחים ואנשי מקצוע, ובהם מנכ"לים של ארגוני סיוע הומניטריים ישראלים ובין-לאומיים, ואף כאלה שעדיין פעילים בעזה. מטעמים מובנים, הם ביקשו שלא נפרסם את שמם, אבל אנחנו מוקירים להם תודה. אנחנו כן שמחים על האפשרות להודות לסא"ל (מיל') פיטר לרנר, ששירת בשורת תפקידים בצה"ל כ-25 שנים, ובמלחמה גויס במילואים לתפקיד דובר צה"ל לתקשורת הבינלאומית – שחידד מספר נקודות חשובות בקריאה של טיוטה מתקדמת של מסמך זה. מכל מקום, יש לראות במסמך זה ככזה שמייצג נאמנה אך ורק את עמדת אתחלתא.
'המצב'
תשעה חודשים לתוך המלחמה, יותר סיוע נכנס לעזה, ישראל מאבטחת את הנמל האמריקאי הצף, מתירה הצנחות של סיוע של מדינות שלישיות ואפילו מכניסה סיוע דרך שטחה שלה אף שהצהירה שלא תעשה זאת יותר לאחר ה-7 באוקטובר. ואולם, לא רק שישראל לא זוכה בהכרה בין-לאומית לפעולותיה, אלא שהמצב ההומניטרי בעזה הפך למכשול אסטרטגי להשגת יעדי המלחמה של ישראל והוא הופך אותה למדינה מנודה. מאפייני המצב ההומניטרי בעזה:
משבר עקורים: כ-1.7 מיליון פלסטינים עקורים מהווים את ליבת המשבר ההומניטרי, יוצרים אתגרים לוגיסטיים ובריאותיים מורכבים. חלקם פונו לאיזור הבטוח במוואסי, במקום שלצה"ל אין שליטה עליו, אולם התשתית שם רעועה ולא ערוכה לקלוט אוכלוסייה בהיקפים גדולים.
מחסור במשאבים חיוניים: קיים מחסור חמור במזון ובמים, המעמיד את האוכלוסייה בסיכון לתת-תזונה והתייבשות.
אתגרי חלוקה ולוגיסטיקה: מזון בכמויות רבות כן מגיע לשערי עזה, אבל לא מגיע לרוב למי שצריך אותו:
קיימת ביזה נרחבת של סיוע, הרבה מעבר לסטנדרט המוכר בסכסוכים מזוינים, כאשר חמאס אחראי לחלק ניכר ממנה.
העברת אספקה תחת אש מהווה אתגר משמעותי לארגוני הסיוע.
תיאום לקוי בין ישראל, ארגוני סיוע וגורמים מקומיים מקשה על חלוקה יעילה.
קיימים קשיים בהקמת מערכי אחסון והפצה בתוך עזה.
מגבלות אחסון מונעות כניסת מזון טרי, ומגבילות את האספקה למוצרים יבשים בעיקר.
תשתיות קריטיות: אספקת מים וחשמל מהווה בעיה מרכזית, ולכן הפתרונות הדרושים הם ברמה תשתיתית יסודית רחבת היקף, אשר לרוב הן מעבר ליכולות ארגוני הסיוע.
פגיעה במערכת הבריאות: הנזק לבתי חולים, שחלקם שימשו למטרות צבאיות של חמאס, מחריף את המשבר הבריאותי ומאיים על שירותי בריאות ותברואה חיוניים, וחושף את האוכלוסיה המקומית לסכנה של התפשטות של מחלות ומגפות.
המלכודת האסטרטגית של חמאס
המשבר ההומניטרי הוא אחד מיעדי המלחמה (הטקטיים) של חמאס,[1] ולא תוצר לוואי שלה:
חמאס בנה מערכת מסועפת של תשתיות טרור המשולבות עמוק בתוך אזורים אזרחיים, כולל בבתי חולים, בבתי ספר ובמסגדים. הפוגרום של ה-7 באוקטובר תוכנן בקפידה, כשחמאס היה מודע היטב להשלכותיה של פלישה ישראלית צפויה ולפגיעה הנרחבת באוכלוסייה הפלסטינית.
על ידי הפגיעה הבלתי נמנעת באזרחים מצד ישראל, חמאס מנסה ליצור מצג כאילו ישראל מפרה שיטתית את עיקרון המידתיות במשפט הבין-לאומי, והיא לא מבדילה בין אזרחים ללוחמים, ופוגעת גם במקומות ואתרים שאמורים להיות מוגנים.
במהלך הלחימה, חמאס ממשיך לנצל את המצב ההומניטרי לטובתו. אנשיו בוזזים חלק ניכר מהסיוע, מחריפים את המצוקה ומחזקים את שליטתם באוכלוסייה.
דווקא ההגדרה של איזור בטוח במוואסי שיחקה לידי חמאס, משום שהיא העצימה את הנראטיב של פינוי בכפייה (שמוגדר כפשע מלחמה), לנוכח היקפי האוכלוסיה העצומים שחוסים שם עם תשתית רעועה.
המשבר ההומניטרי יוצר מתח ומחלוקת בין ישראל לבין בת-בריתה ארה"ב. הלחץ האמריקאי והגבלת החימושים בגין המצב ההומניטרי, מעודד את חמאס להמשיך במלחמה ומאיין את התמריץ שלו לעסקת חטופים.
ראשי חמאס מאמינים שלנוכח המשבר ההומניטרי ישראל תאבד את האשראי הבין-לאומי להמשך מלחמה, וייתכן שאף תאלץ להפסיק את הלחימה לפני שיושגו יעדיה, ואפשר שאפילו ללא עסקת חטופים.
ההסתכלות הפוליטית של 'הקהילה הבין-לאומית' על המשבר ההומניטרי
ככל שהמצב בעזה מחמיר, כך גובר הלחץ הבין-לאומי על ישראל להפסיק את הלחימה. גם ידידותיה של ישראל תולות את האחריות למצב ההומניטרי בישראל. העולם לא מקבל את הסבריה של ישראל ולחץ בין-לאומי משפיע על התכניות המבצעיות של צה"ל, ופוגע ביכולת של ישראל לממש את יעדי המלחמה.
ואולם, בה בעת, הקהילה הבין-לאומית מקבלת במשתמע את המיסגור שמקדמים מצרים וחמאס שהעקורים הפלסטינים מהווים בעיה פוליטית יותר מאשר הומניטרית. במשך חודשים יותר ממיליון פלסטינים היו כלואים באיזור רפיח ללא תשתיות מתאימות, כשרק פלסטינים ספורים זכו לעבור את הגבול למצרים. חמאס לא מעוניין שהפלסטינים יעזבו כי הוא מעוניין, כאמור, במשבר הומניטרי, ומצרים חוששת שהפליטים שיגיעו אליה לא יחזרו לעולם לעזה. הקהילה הבין-לאומית לא ניסתה לאתגר עמדה זו של מצרים ולא דרשה ממנה או ממדינות אחרות לקלוט פליטים שרוצים בכך באופן זמני. הסכמה מצרית כזו הייתה יכולה להיות בבחינת 'פתרון קסם' של ממש, כזה שנותן מזור הומניטרי מיידי למאות אלפי פלסטינים.
המשבר ההומניטרי והדה-לגיטימציה לישראל
למשבר ההומניטרי יש זיקה ישירה למחאות נגד ישראל ולעלייה באנטישמיות במערב. לתמונות היוצאות מעזה, שכמעט אינן משודרות בישראל, יש השפעה רבה גם על קהלים אובייקטיבים בעולם. על בסיס תמונות אלה חמאס ובני בריתו מקדמים את הטענה למדיניות מכוונת של ישראל להרעבה, להקרסת המערכת הרפואית, להשמדת התשתית (מגורים, מים), ולהרס כלכלת הרצועה.
המצב ההומניטרי ברצועה מאפשר לחמאס ולתומכיו לנקוט בתעמולה פשטנית ורגשית אפקטיבית על קהלים בעולם. חמאס מנהל מערכה תקשורתית ודיפלומטית מתוחכמת, המציגה נתונים מגמתיים ומסולפים שמעצימים את הביקורת הבין-לאומית על ישראל. חמאס נהנה בפועל מתשתית של ארגונים אסלאמיסטים שפועלים במערב ומובילים יחד עם גופי שמאל קיצוניים (הברית האדומה-ירוקה) את גלי האנטישמיות והאנטי-ציונות הגבוהים ביותר מאז מלחמת העולם השנייה.[2]
המצב ההומניטרי בעזה מחזק את הראייה הבינארית השטחית המאפיינת את פוליטיקת הזהויות במערב למדכאים ולמדוכאים. וכך, השיח הביקורתי על ישראל שהתמקד במעשיה של ישראל ובמדיניותה, התגלגל חיש מהר למתקפה על עצם הלגיטימיות של קיום המדינה. הנרטיב של "קולוניאליזם" ו"דיכוי" משמש כבסיס לאקטיביזם של תנועות אנטי-ישראליות. ארגונים אזרחיים במערב, במיוחד בקמפוסים, באיגודי עובדים ובתקשורת, ממלאים תפקיד מרכזי בהפצת נרטיבים אלה.
את המצב הזה מנצל חמאס להפיץ את עלילת הג'נוסייד. מדינות, ארגוני חברה אזרחית במערב ומדינות המזוהים עם חמאס ממנפים בזירה המדינית, הדיפלומטית, המשפטית והאזרחית את המצב ההומניטרי כדי לפגוע במדינת ישראל ולעשות לה דמוניזציה מוחלטת. כך למשל היא התביעה שהגישה דרום אפריקה לבית הדין הבינ"ל בהאג נגד ישראל, שאף שלא הולידה עד כה הוצאת צווים לעצירת הלחימה כמו שקיווה חמאס, היא הפכה למופע משפיל שפגע אנושות במעמד הבין-לאומי של ישראל.
הלחץ הציבורי והפוליטי בישראל נגד הגשת סיוע הומניטרי לפלסטינים
לא ניתן להתכחש שבישראל יש תפיסה פופולרית, בה מחזיקים גם שרים, מדינאים ואנשי צבא, אשר מתנגדת להכנסת סיוע הומניטרי לעזה כל עוד חמאס שולט שם. השיקולים לאי-הכנסת סיוע הומניטרי מגוונים ובכלל זה, כוללים את הטיעונים הבאים:
חמאס נהנה מהסיוע שמסייע לו לשמר את שלטונו ולזכות בניצחון תודעתי;
מעורבות צה"ל בסיוע ההומניטרי עלולה לחשוף את חיילי צה"ל לסיכון;
ישראל שולחת מסר שלילי לאויביה שהם לא ייענשו על פגיעה בה;
הסיוע ההומניטרי מסכל את עסקת החלופים משום שהוא מאיין את האינטרס של חמאס לעסקה בשעה שהוא מקבל דיווידנדים גם ללא ויתורים מצידו;
כמו בחמאס, יש אף כאלה שרואים במשבר הומניטרי מטרה טקטית, שכן רק משבר כזה יוביל "למצב של חוסר רצון וייאוש של הצד השני".[3]
התפיסה שמצדדת 'בקמצנות הומניטרית' הזו אינה משקפת את עמדת הממשלה, אולם התבטאויות בשבחה הם אלה שנתנו רוח גבית לתביעה נגד ישראל בהאג ולכוונה להוציא צווי מעצר בין-לאומיים נגד ראש הממשלה ושר הביטחון. יתירה מכך, בתחילת המלחמה נושאי משרה בכירים דיברו על 'מצור' ו'נכבה' וכל אלה חיזקו את התפיסה שישראל מנסה לייצר במכוון משבר הומניטרי ומונעת מנקמה. ההתבטאויות האלה בזבזו חיש מהר את האשראי הבין-לאומי והאהדה לישראל לאחר ה-7 באוקטובר. כפי שנראה בהמשך, מסקנת מסמך זה שעמדה זו היא גם מוטעת בראי מטרות המלחמה והאינטרסים העמוקים של ישראל.
מהן הגישה והמדיניות הישראליות בפועל?
ישראל יצאה למלחמה ללא תפיסה מסודרת בנוגע למשמעות השגת מטרת הלחימה של מיטוט היכולות השלטוניות והריבוניות של חמאס על האוכלוסייה הפלסטינית מבחינה אזרחית והומניטרית. בפועל, המדיניות הישראלית היא תוצאה לא מתוכננת של תנועה בין שני קטבים: אותה תפיסה פופולרית שמתנגדת להכנסה של כל סיוע שהוא לעזה, מצד אחד, לחשש מאימת הדין הבין-לאומי ומהצרת מרחב התמרון הצבאי של ישראל בעזה, מצד שני.
למתח הזה נוספים כמה דפוסי חשיבה שיכולים להסביר את 'השיתוק' הישראלי בנוגע למרחב ההומניטרי בעזה:
המרחב האזרחי והסיוע ההומניטרי נחשבים לסוגיות שולית בהשוואה לאתגר הצבאי-ביטחוני, מעין סרח עודף של הלחימה.
ישראל רואה את עצמה אחראית בצורה חלקית בלבד אם בכלל למצב ההומניטרי בעזה לאחר ה-7 באוקטובר, ולנוכח הפופולריות לה עדיין זוכה חמאס בעזה (תפיסת 'אין דבר כזה בלתי מעורבים').
היא אינה לוקחת בעלות על המצב ההומניטרי משום שלכאורה יהיה הדבר שקול להודאה באחריות משפטית למצב בעזה, שנובע ממלחמה שלא היא פתחה בה.
ישראל מעדיפה שהסוגיות האזרחיות והאתגרים ההומניטריים ינוהלו ע"י גופים בין-לאומיים. כך למשל, בשימוע שנערך לפני מספר חודשים בקונגרס האמריקאי על אונר"א, העידה אחת המומחיות האמריקאיות שתמיד היו אלה הישראלים שהגנו על אונר"א.
המצב הפוליטי הפנימי משבש את יכולתה של ישראל ליישם מדיניות קוהרנטית.
ההתנהלות הישראלית משקפת הנחה סמויה שהמעשה הומניטרי יכול לפעול במנותק מהמעשה הצבאי או המדיני. כך, ישראל פועלת למוטט את שלטון החמאס צבאית, לא מציגה תוכנית מדינית 'ליום שאחרי', ובה בעת, היא אינה מנהלת את המרחב ההומניטרי.
כמו מימדים אחרים שקשורים למלחמה שבהם ישראל מגלה אוזלת יד, גם המרחב ההומניטרי מושפע מחשיבה טקטית וקצרת טווח ומדינמיקה של יחסי כח פוליטיים פנימיים.
כתוצאה מכל אלה, פעולות ממשלת ישראל הן לא עקביות, תגובתיות, פסיביות וטקטיות. חוסר התיאום הכרוני בין-משרדי ממשלה לא תורם לעקביות וקוהרנטיות יתירה בפעולות הממשלה. הממשלה לא מגלה נחישות לממש אפילו את החלטותיה שלה, כמו איבטוח בשטח ישראל של משאיות הסיוע ההומניטרי לעזה שהיא עצמה אישרה, בפני ניסיונות השיבוש של תנועת צו 9.
ישראל מסייעת מרחוק ומתמקדת בתיאום בין גורמים שונים, ולא 'מתלכלכת' בלוגיסטיקה. ישראל לא עוסקת בניהול מרחב החיים האזרחיים ברצועה, אלא פועלת לתאם ולקשר בין המדינות שמספקות סיוע הומניטרי, לבין גופי הסיוע הבין-לאומיים. ישראל לא מצליחה לתאם את הסיוע עם גורמים פלסטיניים מקומיים בהיקף נרחב משום שאינה מוכנה להתנהל מול חמאס, ואינה מוכנה להכניס לעזה את הרשות הפלסטינית. ניסיונות להתנהל מול מנהיגות איזורית מקומית נכשלו בשל פעילות סיכול של חמאס.
התיאום של ישראל גורמי הסיוע ההומניטרי הבין-לאומי הוא רעוע וטקטי. בחלקו, הוא באשמת ארגונים בין-לאומיים שעוינים את ישראל ומסתייגים מהתיאום עימה.
משמעויות ומסקנות
ישראל מפקירה את המרחב ההומניטרי ובכך משחקת לידי חמאס ומאפשרת לו לשרוד: השליטה במרחב ההומניטרי ובחלוקת הסיוע היא הסממן הגלוי הכמעט יחיד של ריבונותו והיא משמרת את שלטונו. חמאס איבד את כל נכסיו מעל לקרקע, פרט לאלה שבמרחב ההומניטרי. חמאס מודע לרתיעה הישראלית מלקחת 'בעלות' על המרחב ההומניטרי ועל כל סוג של פעולה שעשויה להתפרש כשליטה אזרחית בעזה. ולכן כשהוא ספון במנהרות ולא מספק שירותים באופן סדיר לאוכלוסיה, הוא מתעקש על המשך השליטה בחלוקת הסיוע ואפילו שולט בפועל בחלק מארגוני הסיוע עצמם.
ואולם, מחוייבות ישראל לדחוק את שליטת חמאס במרחב ההומניטרי היא תנאי סף להקרסת חמאס כגורם אזרחי במרחב, ולכן משרתת את מטרות המלחמה. לקיחת בעלות ישראלית על המרחב ההומניטרי עשויה לשנות את התפיסה בחמאס שהזמן משחק לטובתה.
סיום המלחמה לא יסיים את המשבר ההומניטרי, וחמאס אף צפוי להתחזק בעקבות פרוייקט שיקום הרצועה. יותם הכהן מציין במאמרו שחמאס וחזבאללה הפכו את תהליכי השיקום בעבר של רצועת עזה ולבנון לתהליך של בנייה מחדש של כוחם ומעמדם.[4]
כדי להתמודד במלחמה ארוכה ישראל חייבת אשראי בין-לאומי, ולכן שינוי גישה ישראלי בנוגע למצב ההומניטרי בעזה הוא דחוף מחוייב המציאות. ישראל נכנסה לעידן חדש של מלחמת התשה מתמדת שאיראן וחמאס מכנים 'מלחמה פתוחה', אשר בראיית חמאס עשויה לרסק לאורך זמן את הכלכלה הישראלית, לפורר את הלכידות של החברה הישראלית, להפוך את ישראל למדינה מצורעת בעולם, וליצור חיץ בינה לבין המגינה הגדולה שלה, ארה"ב. מגמת הבידוד הבין-לאומי של ישראל שמואצת בשל המצב ההומניטרי היא אסונית לישראל.
לקחת בעלות, לא אחריות
כאמור, ישראל מסתייגת 'מלהיכנס לאירוע' ההומניטרי מחשש שהדבר יהווה הודאה באחריותה למצב שם. אולם הפרדוקס הוא שככל שהיא לא מנסה להתמודד עם המצב ההומניטרי, כך העולם תופס אותה יותר כאחראית וכאשמה במצב.
המעשה ההומניטרי אמור להשלים את המעשה הצבאי ואת התכלית המדינית. ואולם בשעה שאין תכלית מדינית ברורה, נוצר ואקום במרחב ההומניטרי, אותו כאמור מנצלת החמאס. יתירה מכך, רק תכלית מדינית ברורה, תייצר את הפוטנציאל לנורמליזציה של היחסים עם סעודיה ולכניסה שלה ושל מדינות האיזור למלא את הואקום במרחב ההומניטרי. מאחר שאנו סבורים ש'אי-המדיניות ההומניטרית' הישראלית מסבכת את השגת מטרות הלחימה, הרי שגם הטיעון שמעורבות ישראלית בסיוע ההומניטרי תסכן חיי חיילים, צריכה להיבחן אל מול המשמעויות ארוכות הטווח של אי-השגת מטרות הלחימה.
כיווני חשיבה ופעולה
מניעת משבר הומניטרי צריכה להיות יעד טקטי מוצהר של המלחמה. העדרה של תשתית לחלוקת הסיוע ההומניטרי היא הסיבה המרכזית 'לבוץ ההומניטרי'. ישראל לא הכריזה על יעד מדיני שהיה מאפשר לגזור ממנו את מבנה התשתית ההומניטרית, והיא נכשלה כישלון צפוי מראש לעקוף את הרשות הפלסטינית באמצעות פנייה לאנשי עסקים ולחמולות שינהלו את מערך הסיוע האזרחי.
שינוי מדיניות בנושא ההומניטרי עשויה להקל על יצירת קואליצייה הומניטארית בין-לאומית, כולל מדינות באיזור, שתפעל גם כדי ליצור אלטרנטיבה לשלטון חמאס בעזה, וליצור בידול בין האוכלוסייה לבין שלטון החמאס, להכין את התשתית ליום שאחרי חמאס.
רק ישראל היא זו שיכולה לתת מענה מדיי ואפקטיבי לצרכים ההומניטריים הדחופים בעזה. משיחות שניהלנו עם גורמים שעוסקים בסיוע הומניטרי, נראה שיש מספר דברים שישראל יכולה כדי לשפר משמעותית את המצב, תוך שמירה על ביטחון כוחותיה:
יצירת מסדרונות הומניטריים בטוחים: ישראל יכולה להגדיר נתיבים מוסכמים לתנועת עובדי סיוע וציוד, לתאם הפסקות אש זמניות באזורי פעילות הומניטרית, ולהקים מערכת התראה בזמן אמת על שינויים במצב הביטחוני.
הקמת מתחמי אחסון מתקדמים: ישראל יכולה לבנות מחסנים בשטחה, בקרבת גבול עזה, להתקין מערכות קירור לאחסון מזון טרי, וליצור מערך לוגיסטי יעיל להעברת מזון טרייה מהמחסנים לתוך עזה.
אבטחת נקודות חלוקה באזורים הומניטריים: ישראל צריכה לזהות ולהגדיר אזורים בטוחים (כמו אל-מוואסי), להקים ולאבטח שם לחלוקת מזון יעילה, ולפקח מרחוק על נקודות החלוקה.
יצירת איזורים בטוחים ומוגנים גם בקרבת הגבול, אשר יאפשרו אספקה הומניטרית ישירה מישראל.
אספקת מים וחשמל לאזורים מוגדרים: ישראל יכולה באופן זמני להאריך את קווי אספקת המים והחשמל שבתומה לאיזורים ההומניטריים, או לחילופין, להתקין מערכות טיהור מים ניידות, לפרוס גנרטורים או פאנלים סולאריים לאספקת חשמל וליצור רשת יצירת רשת חלוקה זמנית למים וחשמל.
תמיכה בהקמת בתי חולים שדה: ישראל יכולה לסייע לוגיסטית להקמת מתקנים רפואיים זמניים, לספק ציוד רפואי חיוני, ולתאם תיאום העברת צוותים רפואיים בין-לאומיים..
לטווח הבינוני והארוך, בניית תשתית הומניטרית בעזה שלא קשורה לחמאס, משאירה שתי אפשרויות ריאליות בלבד: ניהול ישראלי של המרחב האזרחי-הומניטרי 'על מלא' שמשמעו הקמת מנהל אזרחי, או עבודה עם גורמים הקשורים לרשות הפלסטינית. גם עבודה עם הרשות הפלסטינית לא תאפשר לישראל להתחמק מלהיות זאת שתספק את הערבויות הביטחוניות לסיוע עד שימוגר משמעותית כוחו של חמאס. רשות פלסטינית מחודשת עשויה להיות הפיתרון בטווח הארוך.
שיקום חלקים ברצועה שמהם מוגר חמאס ובניית חלופה אזרחית שתספק גם שירותים הומניטריים תערער את מעמדו של החמאס והיא עשויה להיות תנאי סף להשגת יעדי המלחמה. שיקום חלקים ברצועה עוד לפני שמוגר חמאס ובהשתתפות מדינות האיזור תחתור תחת האתוס של חמאס ועשויה להיצרב אצלו כהפסד של המלחמה.
במקביל לכל הצעדים הללו, אין שום מניעה ולדעתנו, יש אפילו הכרח, לייצר לחץ דיפלומטי על מצרים לפתוח את שעריה לפליטים, בהובלה של ישראל מאחור. נדרש תמרון מדיני מורכב ומתואם עם ארה"ב ומדינות אירופה שמייצר לחץ על מצרים לפתוח את גבולה באופן זמני לפליטים הפלסטינים. מהלך כזה היה פותר את החשש מהסתבכות ברפיח ואת ההאשמות המופרכות שישראל מבצעת רצח עם. עד כמה שידוע לנו, לא היה מהלך ישראלי מאורגן ומסודר בנושא הזה (ראו את המסמך "שלח את עמם") .
הצבת יעד מדיני למלחמה יכולה לשפר במספר מימדים את ההתמודדות של ישראל עם הפלונטר האסטרטגי שהיא נתונה בו, ובין השאר, תגדיל את אפשרות המעורבות של מדינות האיזור במרחב ההומניטרי. בעבר כתבנו שהניתוח שלנו הוביל אותנו למסקנה שכל סדר יום ישראלי צריך להתבסס על שלושה עקרונות: התנגדות למדינה פלסטינית ריבונית מלאה (full-fledged state), התעקשות על שליטה ביטחונית ברצועת עזה, והעברת השליטה האזרחית שם ליישות פלסטינית. לאור זאת, אנחנו סבורים שעל ישראל לקדם סדר יום שתכליתו רשות פלסטינית מחודשת כפיתרון של קבע (קראו עוד כאן).
עוד לא מאוחר לפעול לפרק את אונר"א. פירוק אונר"א, שנמצא בשליטת חמאס, ובחסות הפעילות ההומניטרית שלו, שומר חמאס על בסיס כוחו ועל הנוכחות האזרחית שלו במרחב. ישראל לא פעלה עד כה בנחישות כדי לפרק את הארגון, מהלך שיוריד הלכה למעשה את זכות השיבה הפלסטינית מסדר היום המדיני. תוצאה כזו תהווה תבוסה לחמאס (ראו עוד כאן).
[1] כך למשל הוולסטריט ג'ורנל פרסם תכתובות של סינוואר שבה הראה אגנוסטיות לאובדן חיי פלסטינים וטען שישראל יש יותר מה להפסיד מן המלחמה מאשר לחמאס. גם מוסא אבו-מרזוק הצהיר קבל עם ועדה, שבתפיסת חמאס האחריות להגן על האוכלוסיה בעזה היא של האו"ם והאחריות לספק לה שירותים היא של ישראל. איסמעיל הנייה אמר בעבר שחמאס זקוק לדם של הנשים, הילדים והקשישים של עזה כדי "להעיר את המצב".
[2]ראו מסמך מכון ראות "הברית האדומה ירוקה מגיעה לאמריקה", 11/2024.
[4] יותם הכהן, אור בקצה המנהרה: מערכה אזרחית, מרכז דדו 15.6.24
Comments