ישראל: בין אבל לתסיסה חברתית

הידיעה על רצח ששת החטופים חורכת את הלב וקשה להתאושש ממנה. במשך כ-11 חודשים פניהם ניבטו אלינו כמעט מכל פינה, שמענו את סיפוריהם וראינו תמונות וסרטונים שלהם. הידיעה על הרצחם כואבת, החטופים שנרצחו היו אנשים שלמדנו להכיר.

תחושת התסכול מהתנהלות ממשלת ישראל היא מובנת: גם תומכיה מתקשים להסביר את התנהלות הממשלה בזמן המלחמה. חוסר המוכנות לקחת אחריות על המחדל הגדול, המדיניות הכלכלית חסרת האחריות, או ההתנהלות סביב הטקס הממלכתי לציון שנה לטבח' כל אלה ואחרים, גרסו את האמון בממשלה בעיני ציבורים רחבים. 

זיהום תהליכי קבלת ההחלטות הוא באחריות הממשלה, לא פלא איפוא שגם לעמדה הביטחונית הנוקשה במו"מ שנוקט בה ראש הממשלה מיוחסים שיקולים זרים. העניין הוא שהעמדה הזו היא לגיטימית לגמרי, ומי שמעז להסתייג מהמסגרת של 'עסקה בכל מחיר' עובר סוג של גזלייטינג בשיח הישראלי. מי שמתריע על המחיר שישראל עלולה לשלם על 'קנייית שקט', מושתק כאילו לא עברנו את ה-7 באוקטובר. לא משנה מה דעתכם בנושא, כל ישראלי צריך להיות מוטרד מדינמיקת חשיבת העדר. הקונספציות החדשות שיתפוצצו עוד כמה שנים, מתפתחות בימים אלה.

גם חלק מובילי המחאה מותחים את החבל. מובילי דיעה מבקשים להבעיר את המדינה כאילו ישראל אינה נלחמת מלחמת קיום. ההתנהלות הזו יוצרת תחושה אצל אנשי ימין רבים שמאסו בהתנהלות הממשלה, שמי שמוביל את המחאה לא באמת מציע חלופה קונסטרוקטיבית. ההתפרקות מהממלכתיות בשני הצדדים (האחריות היא בראש ובראשונה של הממשלה) דוחפת חזרה את החברה הישראלית לפוליטיקת הזהויות. הגלישה המהירה משיח על 'העסקה' לשיח על כללי המשחק הדמוקרטיים תפורר את ישראל. משבר חוקתי בזמן מלחמה הוא מתכון בטוח להתאבדות קולקטיבית.

כל השיח הישראלי מתנהל כאילו האוייב לא שומע ולא רואה. כאילו הויכוח בינינו הוא איך להגיב למציאות, בעוד שהוויכוח בינינו מייצר את המציאות. האמת המרה היא שההפגנות נגד הממשלה, מוצדקות ככל שיהיו, מרחיקות את עסקת החטופים. כשאצלנו מאשימים את הממשלה במות החטופים, זה מייצר תמריץ לחמאס לרצוח חטופים נוספים. 

מטרות המלחמה של חמאס הן לשלול את אלה של ישראל. ככל שישראל לא תשיג את מטרותיה ותיקלע לבידוד בין-לאומי, המשק יקרוס, ורוחה של החברה הישראלית תישבר. שרידות שלטונו היא לא מטרתו של חמאס, אלא אם כן המטרה שלנו תהיה לחסל את שלטונו. אם ישראל תתעקש על שליטה על ציר פילדלפי, הוא יהפוך את זה ליעד. ישראל רוצה את כל החטופים בבית, אז הוא לא ייתן.  מקומות המסתור של חמאס הולכים ואוזלים. עד כה, חמאס הצליח להתחמק ולהעביר שבויים ממקום למקום. אבל  כשבחמאס נדחקים לפינה, הם מעדיפים להרוג את החטופים ולא להגיע לעסקה. כך מתחדדת הברירה האכזרית של ישראל בין הצלת חטופים לבין מיטוט שלטון החמאס. העסקה שאולי חמאס עשוי להסכים לה היא כזו שתשלול מטרות מרכזיות של ישראל. ההישגים של ישראל בעסקה כזו יכולים להיות רק הישגים שיוריים.

אז מה עושים? אנחנו קוראים לאמץ מספר הנחות עבודה:

1. ישראל מתמודדת מול שלושה איומים קיומיים: הצבאי ביטחוני מצד חמאס וציר ההתנגדות בהובלת איראן; הדה-לגיטימציה של ישראל להגן על עצמה ועל עצם קיומה; והחוסן החברתי שמתבסס על לכידות וסולידריות. האיומים האלה מזינים אחד את השני, והמשמעות והמשקל שלהם משתנים מעת לעת. בעת הנוכחית, האיום שנשקף מחמאס לחוסן הלאומי של ישראל, גדול יותר מהאיום הצבאי שהוא מגלם.

2. לעת הזו לכידות חברתית והחוסן לאומי תלויים בנכונות ישראלית לעסקת חטופים. העסקה תלויה בחמאס, אבל הנכונות  הישראלית לשלם מחירים עבורה באופן שישקף מחוייבות של הממשלה לאזרחיה וערבות הדדית הוא תנאי לשיקומה של החברה הישראלית.

3. כדאי לעשות הבחנה בין המלחמה 'הארוכה' שתימשך כמה שנים למלחמה 'הקצרה'. ישראל חייבת לסיים את המלחמה הארוכה כשחמאס לא שולט בעזה, אבל התפשרות טקטית בנושא ציר פילדלפי שתביא להפוגה ולעסקה עשויה להיות נכונה לעת הזאת.

4. הפוגה במלחמה שתשיב חטופים הבייתה היא יעד חשוב, אבל היא תהיה מהלך אסטרטגי אמיתי רק אם ישראל תנצל אותה לבנות את היכולות לשרש את נוכחות חמאס בעזה ולהתמודד עם איראן ושלוחותיה.

5. ניצחון ארוך טווח על חמאס יושג אם ישראל תקלקל לחמאס את המגמות שהוא היה רוצה להניע כתוצאה מהמלחמה: לייאש ולשבור את רוח החברה הישראלית מבפנים, לסכל את הנורמליזציה עם סעודיה, לעגן את מעמדו כנציג העם הפלסטיני, לשבור את 'המצור' והבידוד של עזה, למסד את איום הרב-זירתיות, ולשחרר את אסיריו מבתי הכלא בישראל. יכול להיות שחמאס יקבל חלק מהדברים הללו בעסקה, אבל מחוייבות ישראלית למנוע את כל השאר, הם המתכון ארוך הטווח לנפילתו.