(מינ)האג מגונה

ביום שישי פרסם בית הדין הבינ"ל בהאג פרסם את החלטתו בנוגע למלחמה בעזה. מצד אחד, הוא לא נענה לדרישת דרום אפריקה לצו מיידי לעצירת הלחימה. מאידך, הוא הוציא שורת צווי אזהרה לישראל שעליה למנוע הפרת האמנה נגד רצח עם, לספק סיוע הומניטרי ולא להשמיד ראיות שיכולות להעיד נגד ישראל על ביצוע רצח עם.

הדיון בהאג יצר סיטואציה הפסדית בכל מקרה לישראל. למרות זאת, בישראל שוררת שביעות רצון מההישג המשפטי החשוב. על אף שבית הדין קבע שיש לו סמכות להוציא צו מפורש להפסקת אש, הוא החליט שהוצאת צווים כאלה אינם מוצדקת בנסיבות המקרה. כלומר, לא ניתנו צווים שהיו פוגעים קשות במאמץ הלחימה, וגם ניתנה לגיטימציה להמשך הלחימה. עם זאת,  האירוע בהאג הוא אירוע לא טוב לישראל, והנזק התדמיתי הוא רב  כתוצאה מהמעמד המשפיל והרטוריקה של בית המשפט. 

הבעיה המבנית המרכזית עם בית הדין בהאג היא שאין לו את ההבנה והסמכות לשפוט שיקולי ביטחון לאומי. ישראל יצאה למלחמה להגנה עצמית כדי למנוע רצח עם. בעצם קיום הדיון התעלם בית הדין מהשימוש של חמאס באזרחים ובתשתיות לטרור באיזורים מאוכלסים, כמו גם מהזוועות שביצע נגד ישראלים (האיזכור של ה-7 באוקטובר היה כלאחר יד). ישראל מנהלת מלחמה מורכבת. הפגיעה באוכלוסיה הפלסטינית היא בלתי נמנעת וכמובן טרגית, וישראל צריכה להמשיך לעשות מאמץ אמיתי לצמצם אותה ככל שיותר ללא קשר לכל החלטה משפטית. בהתחשב בכל בכל אלה, ההישג המשפטי של ישראל הוא נחמה פורתא. 

התוצאות של המשפט גם מלמדות אותנו שדברי הרהב וההתבטאויות חסרות האחריות של בכירים בממשלה הם אלו שפוגעים במאמץ הלחימה. מנגד, דווקא הסיוע ההומניטרי שישראל הכניסה לעזה שנתפס בעיני רבים כחולשה הוא זה שתרם לתוצאה הסבירה בהאג.

כבר הזכרנו לפני מספר ימים שמה שקורה בהאג הוא תוצאה של ההפיכה של דרום אפריקה לחלק אינטגרלי מ-"טבעת האש הדיפלומטית" שבונה תנועת החמאס יחד עם שותפותיה לציר ההתנגדות. דרום אפריקה מתנהלת באפיזודה הזו כאילו הייתה פרוקסי של חמאס. על בסיס שותפות עם ארגונים אסלאמיסטים במערב (ובחלק מהמקרים גם עם גופים פרוגרסיבים באותן המדינות), ובסיוע דיפלומטי מדיני בעיקר של קטאר, טורקיה, איראן ודרום אפריקה חמאס הפך לשחקן גלובלי שמשתמש בעוצמה רכה. המאמץ כנגד העוצמה הרכה הגלובלית הזו של חמאס משלימה את המאמצים למגר את צבא הטרור של החמאס בעזה.