במלאת שנה לטבח ה-7 באוקטובר, המחלקה למפעלים ציוניים של ההסתדרות הציונית העולמית בשותפות עם אתחלתא ערכו כנס בירושלים בנוגע להשפעה של אירועי השנה האחרונה על זהות יהודית תרבותית, ההזדמנות לחיבור ליהודים unaffiliated, ועל הקשר בין ישראל לתפוצות. להלן הדברים שערן שישון נשא בכנס.
ה-7 באוקטובר זעזע את כל עוגני קיומינו בישראל ובתפוצות. בעוד שקיומה של ישראל ממש נמצא תחת מתקפה פיזית צבאית, יהודים בתפוצות חווים את גל האנטישמיות הגבוה ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. יהודים מרגישים פגיעים, ואולי יותר מכל, מה שמפריע ליהודים הוא חוסר ההבנה, חוסר הרגישות וחוסר האמפתיה מצד לא יהודים מהזרם המרכזי לגבי מה שעובר עלינו.
בשיח השטחי של טובים ורעים ומדכאים מול מדוכאים, ישראל מקוטלגת כרוע המוחלט וכמי שנמצאת בצד הלא נכון של ההיסטוריה. כתוצאה מכך, לדוגמה, זירות הקמפוסים במערב נכבשו על ידי גורמים רדיקלים, ודווקא הם זוכים להגנה בשם חופש הביטוי. באיגודים מקצועיים מתקבלות החלטות אנטי-ישראליות ללא שום ניסיון לקיים שיח עם החברים היהודים. יהודים רבים מרגישים בגידה של ממש מצד ממשלותיהם שמטילות על ישראל אמברגו נשק בזמן שהיא נלחמת על חייה.
אל מול זן חדש של אנטישמיות פרו-חמאסית, המנהיגות היהודית עמדה עד כה מבולבלת ואובדת עצות. יהודים, במיוחד יהודים ליברלים מהזרם המרכזי, חשים דיסוננס קוגנטיבי בתוך משולש הזהות הבסיסי: קודקוד אחד של המשולש מתייחס לאמונות ולערכים שלהם; קודקוד שני מתייחס להשתלבותם במסגרות חברתיות ומקצועיות במדינות שלהם; וקודקוד שלישי, מתייחס לשיח סביב יהודים וישראל. משהו לא מסתדר בין קודקודי המשולש הזה מאז ה-7 באוקטובר.
ואולם, אחרי ה-7 באוקטובר התחזקו גם מגמות שמהוות הזדמנות גדולה עבור העולם היהודי. העם היהודי מביע תמיכה וסולידריות עם ישראל בשיעורים שלא ראינו שנים, ויש יהודים רבים שמגלים שאכפת להם, והם אפילו לא ידעו זאת. אפילו יהודים ביקורתיים מאוד כלפי ישראל, מכירים בכך שבשיח על ישראל רווח סטנדרט כפול. התמיכה האוטומטית של אנשי זכויות אדם לכאורה בחמאס, גרמה ליהודים רבים להכיר בכך שהשיח של השמאל הרדיקלי במערב מוחק את זהותם הייחודית ומקטין אותם.
התגובות לטבח ב-7 באוקטובר וגל האנטישמיות הביאו לתחושה בקרב יהודים רבים שאי-אפשר באמת לברוח ממסגרת הזהות היהודית, וזה לכשעצמו הביא לעיסוק גובר מחודש בזהות היהודית ולמסעות של גילוי עצמי, גם ברמת הקהילה וגם ברמת הפרט. ה-7 באוקטובר הביא לפעילות משותפות חוצות זרמים דתיים ומחנות פוליטיים, בשיעורים שלא נראו כבר עשרות שנים.
הפיל שבחדר הוא השמאל הרדיקלי, אם יהודים פרוגרסיבים בצפון אמריקה או סוציאליסטים רדיקליים באירופה, שעוד לפני ה-7 באוקטובר התרחקו מאוד מישראל. מכון ראות תיאר בזמנו את ההתרחקות מישראל של השמאל במערב, כמעבר מקיבוץ לכיבוש. זאת אומרת, אם השמאל ראה את ישראל עד שנות ה-70 וה-80 דרך הפריזמה של הקיבוץ - כחברה סוציאליסטית דמוקרטית מתקדמת ומודל לחיקוי ואף להערצה - הרי שהביקורת על ישראל הביאה רבים מהם להבין את ישראל דרך הפריזמה של הסכסוך בלבד.
ואני מוסיף, שאת תהליך ההתרחקות של רבים בשמאל היהודי ניתן לתאר כמעבר של שלב נוסף, מכיבוש לייאוש – קרי תפיסה שישראל אינה משקפת את הערכים הליברלים היהודים, ולכן איננה חיונית לזהות יהודית, וניתן לקיים חיים יהודיים מלאים בתפוצות גם ללא קשר למדינת היהודים. עולם יהודי פוסט ישראל. אחרי ה-7 באוקטובר, ואולי זה רק wishful thinking, נוצרה הזדמנות לעצב מערכת יחסים שמבוססת על חיבור רגשי מחודש. אם תרצו: עברנו תהליך מקיבוץ לכיבוש, ואח"כ המשכנו מכיבוש לייאוש, וכעת, אולי, מייאוש לריגוש.
אבל הריגוש הוא רק זרז לחיבור בריא יותר בין יהודים לישראל ולרצון לחזק את הזהות היהודית, אבל הוא לא מסגרת זהות רעיונית ברורה ומובחנת. מסגרות הזהות הקיימות היום – חלקן הגדול הן מסגרות שמבוססות על התפיסה של היהדות כדת – עלולות להתגלות כצרות מדי מכדי שיהיו אפקטיביות בקרב קהלים רחבים מגוונים. הצורך לפתח מסגרות מעודכנות מקבילות עם עוגנים מכלילים רחבים שפונים לאוכלוסיות יהודיות מגוונות פוליטית וחברתית, הוא הכרח. בהקשר הזה במיוחד, פיתוח עשיר יותר של מסגרות המתייחסות ליהדות כתרבות הוא הכרחי.
טבח ב-7 באוקטובר הביא אותנו לצומת דרכים ייחודי בהיסטוריה היהודית. אנו ניצבים בפני הזדמנות לעצב מחדש זהות יהודית קוהרנטית, מגובשת ועשירה. זהו חלון הזדמנויות שלא יהיה פתוח לנצח, ולמעשה, אפשר שהוא כבר אינו פתוח לרווחה כפי שהיה לפני כשנה. ועדיין, זאת עשויה להיות הזדמנות בלתי חוזרת.
Comments